נגה ללב

אוצרת: נורית טל־טנא

​

     ״בואי ילדתי נעשה עפיפון. את תעופי אני אהיה חוט” - (שמואל כהן)

דבי חושפת גוף עבודות רגיש, המגולל באומץ את סיפור חיי בתה־נגה שסובלת מפוסט טראומה, עקב

התעללות נפשית שחוותה במהלך השירות הצבאי. היצירות נוצרו בעקבות שירים, מכתבים ומשפטים

מיומנה האישי של הבת המעובדים לכדי יצירת אמנות עמלנית של האם. תהליך התקה המועבר מהמילה הכתובה למעשה מחול, הנרקם במחט על שקיקי תה שנעשה בהם זה מכבר שימוש. עוד רגע ויקרעו, עוד רגע ויתאחו מחדש, מעשה טלאים. מסע אם־בת משותף, פאזל כואב ומרפא של חלקי רגשות משומשים, זמנים ומילים.

     ״ואני? קוראים לי נגה. וחוץ משם יפה ומואר, הכל אצלי שחור...” – (מיומנה של נגה)

חבל הטבור הכרוך בין השתיים, כחוט המסמן מערכת יחסים מורכבת של קשר דם. "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ" נרקם באחת העבודות, ובאחרות האם והבת מופיעות ביחסי קרבה וריחוק משתנים זו מזו. קשר אם־בת, הופיע אצל האמנית גם בתערוכה מוקדמת בוורסיה הפוכה, בה עסקה ביחסיה כבת לאם ניצולת שואה. דבי טווה סיפורים משפחתיים, אוטוביוגרפיים, בין הדורות, רושמת ויוצרת קולאז'ים (Ready Made) המעלים שאלות בהיבט חברתי, מגדרי ופמיניסטי וכן נושאים סמליים ודימויים, ביניהם: סמלים פאליים, תצורת ספירלות ומנדלות המצביעות על מחזוריות והשתבללות. כמו כן הצלב המסמל את מסע ייסורי האם והבת. וכן הסולם כמסמל דרך מעלה ומטה וכמגשר בין השמים לארץ, כמו גם נפילה וריחוף.

ובאחת הסדרות מופיעה אופליה כמקבילתה של נגה, דמותה חושפת את פחדי האם לגורל בתה. אלא שעל פי האדפטציה הנוכחית, דבי מבקשת לטוות לאופליה עתיד אחר והיא מצמיחה לה כנפיי עטלף במטרה להחיותה. על פי הפילוסופיה האינדיאנית, העטלף, מייצג כניסה לחושך פנימי לטובת שינוי ולידה מחדש. דואליות זו מתבטאת גם בסדרת "נשיקת אשת העכביש" הטווה, מכשפת ומושכת ברשת קורי החיים, ומאידך הטוויה מאפשרת לכידה ומוות. אפשרי כי דמותה של אשת העכביש מטאפורית לאם המבקשת "ללכוד" את הזכר שפגע בבתה.

דבי אינה לבדה בתהליך, אלא מגייסת תמיכה חברתית נגה ללב, שביטויה ב"מצע טלאים" (קווילט),

המשתרך לאורך שלושה מטרים, המורכב מעשרות יריעות שחוברו, מכיל קטעי טקסט שנגה כתבה וטקסטים שנכתבו אליה. המצע המשותף כמו גם מיצב בובות הפלסטיק התלויות על חוט אדום, מייצג פגיעה משותפת וכן את כוחו של הריפוי הקבוצתי.